מאת נח שטרן
הרי זיכר היה חלק אינטגרלי של המעבדה להיסטולוגיה באוניברסיטת וינה בהנהלתו של פרופ’ ברנרד גוטליב. מן הראוי שנספר את הסיפור כולו – על גוטליב, זיכר וכל השאר.
ברנרד גוטליב והמעבדה להיסטולוגיה אורלית באוניברסיטת וינה
ברנהרד גוטליב נולד בשנת 1886 באוסטריה.
גוטליב סיים את לימודי הרפואה בווינה ב-1912, ואת ההתמחות ברפואת-שיניים עשה באוניברסיטת בון, בגרמניה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה שירת בצבא האוסטרו-הונגרי, חזר גוטליב לווינה כדי לארגן את המעבדה שלו יחד עם ידידו ושותפו באלינט אורבן.
המאמרים המשותפים של השניים, שפורסמו בספרות האירופאית בשנות ה-20′ וה-30′ של המאה העשרים, התמקדו במספר מאפיינים מיקרוסקופיים של רקמות הפה, שעד אז לא זכו להתעניינות המדעית הראויה. בין הנושאים היו הצמדה האפיתליאלית, מבנה הצמנטום והצמיחה הבלתי פוסקת של המִשנן.
גוטליב כתב ופרסם מאות מאמרים מדעיים וארבעה ספרים. הוא אחראי על ייסוד נושא ה-ORAL HISTOLOGY, ונחשב לרופא השיניים הראשון בעולם ששילב ביולוגיה עם טיפול קליני. באמצע שנות ה-20′ זכתה מעבדת המחקר להיסטולוגיה דנטאלית באוניברסיטת וינה, בהנהלתו של ברנרד גוטליב, להערכה רבה בעולם המדעי בַּמדינות דוברות הגרמנית.
בשנת 1926 התקיים בפילדלפיה שבארה”ב כנס FDI. השתתפו בו מאות מדענים מ-36 מדינות מרחבי העולם. עבודותיה של קבוצת המדענים ממעבדתו של גוטליב בלטו בייחודן ללא עוררין. הבולטת מכולן הייתה הרצאתו של גוטליב “Tissue changes in Pyorrhea”. ההרצאה לוותה בשקופיות שבהו הוצגו חתכים היסטו-פתולוגיים בהגדלות שכדוגמתן לא נראו עד אז בארצות-הברית. גם שתי ההרצאות של אורבן זכו להערכה רבה בכינוס. יתר על כן, הדיון של המרצים מווינה בעניין החתכים ההיסטולוגיים הבליט את הידע הביולוגי המעמיק שלהם. בתום כינוס ה-FDI הזמין יו”ר הכינוס ודיקן אוניברסיטת לויולה, פרופ’ וויליאם לוגן, את האורח הנכבד מווינה להתארח אצלו בשיקגו. התוצאה הישירה של הביקור הייתה שעוזרו וידידו הקרוב אורבן נשלח לאונ’ לויולה לשנתיים, כדי לארגן את המחקר.
אורבן הצעיר, בן ה-28, יליד טמשוואר בהונגריה, סיים את לימודי הרפואה בבודפשט. כשעבר לווינה, הצטרף לצוות המחקר של גוטליב, ועם מעברו לשיקגו יצר למעשה את הקשר היציב הראשון עם אוניברסיטה אמריקאית. קשר זה שימש עוגן הצלה למדענים יהודים רבים שנאלצו להימלט 10 שנים מאוחר יותר, בעת עלית השלטון הנאצי באירופה.
אחרי שנתיים בשיקגו חזר אורבן לווינה, ובמקומו בא לשיקגו עוזר צעיר אחר של גוטליב – רודולף קרונפלד – גם הוא בן 28. אורבן וקרונפלד שלטו היטב בשפה האנגלית, ולכן גם זכו הרצאותיהם להצלחה רבה. כך הובילו השניים לשיפור משמעותי בהבנת הביולוגיה, ורמתם של אנשי אוניברסיטת לויולה בשיקגו השתנתה ללא הכר. שאר המרכזים האקדמיים בארה”ב שאליהם הוזמנו שני האורחים משיקגו נהנו גם הם מהידע הביולוגי שהלך והתפשט.
באותה עת, בחלק אחר של העולם – בארץ ישראל – הוקמה ב-1931 הסתדרות רופאי-השיניים של פלשתינה-א”י. ד”ר שמואל לוין-אפשטיין, רופא-שיניים יהודי שעלה ארצה בשנת 1918 מארה”ב נבחר ליו”ר ההסתדרות. היו”ר לוין-אפשטיין הזמין את פרופ’ ברנרד גוטליב מווינה להיות אורח הכבוד בכינוס השני של הסתדרות רופאי-השיניים של פלשתינה-א”י, שהתכנס בסוכות 1932 בתל-אביב. בתום הכינוס סייר גוטליב בארץ, הִרצה והדגים בפני כל רופאי השיניים ללא לאות. הוא היה לציוני נלהב והִתחיל לרקום את הרעיון של הקמת בית-ספר לרפואת-שיניים ליהודי ארץ-ישראל, אשר שפת ההוראה בו תהיה עברית, בהר הצופים בירושלים. מאותו ביקור בארץ הייתה הקמת בית-הספר לרפואת-שיניים בירושלים למשימת חייו.
ב-1936, בוועידה ה-9 של FDI בווינה, אסף את כל היהודים בכינוס ויִיסֵד את הפדרציה הכלל עולמית למען הקמת בית-ספר לרפואת-שיניים בירושלים. הוא אף הכין סקיצה ראשונית של הבניין, שאותה הציג בפני המתכנסים.
בה בעת, החלו נושבות בווינה רוחות אנטישמיות. אמנם בתחילה לא הייתה להן נגיעה בפקולטה לרפואה, אבל כאשר נָדוֹנה הכוונה להעלות רופא יהודי בדרגה אקדמית, זו כבר הייתה בעיה. התנצרות עזרה להתגבר אז על בעיות אלו, ולא מעטים ניצלו זאת.
לאחר ה-11 במרץ 1938, כאשר היטלר הצעיד את הצבא הגרמני לאוסטריה, הוחלף כמעט מידית השלטון באוסטריה. ההשפעה של הדבר על בית-הספר לרפואה לא איחרה לבוא. נבחר דיקן פרו-נאצי, וכל הצוות הרפואי נתבקש להגיש מסמכים המעידים על מוצא ארי שלהם ושל בני/בנות זוגם. בסוף אותו חודש החלה הפיכתו של בית-הספר לרפואה ל-Judenrhein (“טהור מיהודים”). כל היהודים או הנשואים ליהודיות נצטוו לפנות את מקומם. אחוז ניכר מרופאי הפקולטה איבדו את משרותיהם, שאוישו מיד על-ידי רופאים צעירים ובלתי מנוסים.
לחמשת המדענים הדגולים במעבדתו של גוטליב כבר הוכנו קשרים הדוקים עם אוניברסיטאות בשיקגו. אורבן, קרונפלד, זיכר ווינמן מצאו את מקומם ב-Loyola, Northwestern, ו-Chicago Medical College.
גוטליב היה היחיד בקבוצה שהיה בעל אוריינטציה ציונית מובהקת. הוא החליט לעלות לארץ-ישראל, אבל לפני כן העלה את אשתו ואת בנו יחידו על מטוס ללונדון.
בשנת 1938, בדרכים לא דרכים, הגיע גוטליב דרך טורקיה לתל-אביב. הוא הביא אתו ארגזים של חתכים היסטולוגיים ואת הספרייה שלו. ברם, שנתיים לאחר עלייתו ארצה הוא ראה שדבר לא התקדם בעניינו. הוא התאכזב ונוכח לדעת שאידיאליזם וחלוציות בלבד אינם מספיקים כדי להגשים את חלומותיו המדעיים. התעמקות רצינית במחקר דרשה מקום, תקציבים, ציוד מעבדתי וספרייה. וכל זה היה חסר. הוא ניסה ללא הצלחה למצוא מקום בלונדון, אחר כך ניסה באוניברסיטת מישיגן ולבסוף התקבל לאוניברסיטה הוותיקה ביילור (Baylor) בטקסס. למרות כל מאמציו הוא לא הצליח לשחזר את המוניטין שבנה לעצמו בעת עבודתו בווינה.
ב-1945 נערך בניו-יורק הכינוס הראשון של אחוות אלפא-אומגה אחרי מלחמת העולם השנייה, וגוטליב הופיע בו ודיבר בפני חברי האחווה על החשיבות שיש בהקמת בית-ספר לרפואת-שיניים בירושלים.
חוזה בית-הספר לרפואת-שיניים בירושלים הלך לעולמו בהיותו בן 65, במרץ 1950, מבלי לראות את חלומו מתגשם. כידוע, נפתח בית-הספר בספטמבר 1953 והשאר – היסטוריה…
אוניברסיטת וינה מצאה לנכון לכפר על עוונותיה בעבר, ובית-הספר לרפואת-שיניים שם נושא את שמו של האיש הענק והמדען המופלא, ברנרד גוטליב, Bernhard Gottlieb Universitats-Zahnklinik.
מי הוא הארי זיכר, איפה למד, עבד וחקר?
הארי זיכר נולד בווינה, אוסטריה, בשנת 1889.
הוא סיים את לימודיו בבית-הספר לרפואה באוניברסיטת וינה בשנת 1913 בהיותו בן 24 שנים, וקיבל תואר MD. לאחר מכן עבר השתלמות נוספת ברפואת-שיניים וקיבל תואר DSc. עם סיום השתלמותו עבד זיכר כרופא שיניים פרטי והמשיך בקשר הדוק עם אוניברסיטת וינה. הוא יצר שם יחסים קרובים עם ברנהרד גוטליב, שהיה מנהל המעבדה ההיסטולוגית.
בשנת 1938, עם ה-Anschluss – סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית – התחילה הקרקע בוערת מתחת לרגלם של היהודים. זיכר עזב את וינה והיגר יחד עם ידידו ושותפו יוסף ויינמן לשיקגו.
ייחודו של זיכר היה בהבנתו לעומק של עניינים ביולוגיים, כגון: אנטומיה של הראש והצוואר, אמבריולוגיה, היסטולוגיה, פתולוגיה ופיסיולוגיה. כושר הוראתו היה יוצא דופן. הייתה לו היכולת לצייר בגיר על הלוח בשתי ידיו בו זמנית שתי סטרוקטורות אנטומיות שונות ובמקביל. על כך העידו באוזניי שניים מתלמידיו – מורטון אמסטרדם מפילדלפיה ואדית קיי מירושלים.
זיכר פרסם כמאה מאמרים ושישה ספרים. הידועים ביותר ביניהם הם: Bone and Bones וכן Oral Anatomy, שאף הודפס בשמונֶה מהדורות.
זיכר ביקר בבית-ספרנו בשנת 1959. בעת ביקורו בארץ באוקטובר 1959 העביר קורס לצוות המורים וכן לסטודנטים בשנים ה’ ו-ו’.
אחד המשתתפים באותו קורס העביר פתק לשכנתו בספסל (פרופ’ אדית קיי), אשר נשמר מאז במשך 60 שנה. בפתק נכתב: “…עליו לקבל את פרס נובל על הוראה טובה…”.
זיכר פרש לגמלאות בשנת 1960, אבל המשיך ללמד עד מותו בשנת 1974 והוא בן 85.
יהי זכרו ברוך.
